מיידי, חזק, מהפנט

יואב שמואלי / מעריב

 

צילומי החיילים של עדי נס מאששים וכולאים בכישרון גדול את התחושה העמומה והמתוקה-מרה ההיא של מי שלקח מספיק מרחק, כרונולוגי ונפשי, מימי התום המרוסקים ההם. זה תמהיל התחושה והזיכרון המשכרים והמשקרים שמבני המוצבים המבודדים, המנותקים, הריקים והמתפוררים באמצע שום מקום, המאוישים גברים צעירים ומתוחים, כמו חללה הפנימי של טיולית ההסעה המיטלטלת בדרך לא סלולה עמוסת חיילים קרועים ותשושים, הם הדבר האקזוטי, הפראי, המסתורי, המרגש ההוא, מאז ומשם, שלא ישוב עוד.

נס מטיל אותנו אל המים הקפואים והסוערים האלה ללא רחם ומשרטט את פיסת המציאות-הזיה הזאת בצבעי זית עזים של מדים צבאיים, בוורוד רך של עור גוף נערי, בשחור של אפלה עמוקה ובכתמים לבנים-צהבהבים של אור כאילו היה קרווג'יו מודרני.

התמצות, המינימליזם הצילומי של נס, מחדד את הצבעוניות העזה וריבוי הפרטים: כל כפל בבגד, צלקת על פנים נעריות, פצעון בן יומו מעל השפה או זיעה המבצבצת בקו השיער של המצח, ומוציא מנייר הצילום כל כך הרבה יופי ותום (נס הורג דרך יופי), אווירה מרוכזת, ארוטיות נעורים מקסימלית ותוכן רווי חוויות, זכרונות, רגעים פרטיים טעונים.

רוב הזמן התערוכה של נס בגלריה דביר היא תערוכת מופת; נס הוא לדעתי הצלם המוכשר, המרתק והמעניין ביותר כיום בישראל. התמהיל הנדיר והמוצלח הזה של הרכבת פיסת מציאות טעונה על ידי בימויה לפרטי פרטיה המוקפדים ביותר ביד במאי מכוונת, מייצר איזה היפר ריאליזם מוקצן, נוקב; הצילומים לעולם ייראו גדולים מהמציאות, מפליגים הרבה מעבר, פואטיים וכה יפים. החל בבחירת התפאורה הראויה, כלומר הנוף, הדוגמנים-ניצבים המצטלמים, האביזרים הרבים השתולים בזירה בטבעיות כמו מתבקשת אך לעתים, בו זמנית, כרמזים בזירת פשע, ועד לתאורת הזרקורים הממסכת ועוטפת הכל והמשיגה כל אפקט להתקנת האווירה הרצויה.

זה נע בין אווירה נוגה, רומנטית, מפויסת ושלווה בצילום החייל הנח-ישן על הספסל, ובין אווירה מרוכזת, גברית, אינטנסיבית בצילום החיילים הישנים, מוטי הצוואר, בטיולית הצבאית, ובין אווירה מהורהרת חמה, אינטימית בצילום החיילים הישובים נינוחים באוהל המוחשך והמוצלל.

את הוורסיה שלו לצילום המיתולוגי של יוסי בן-חנן המניף את נשקו במימיה של תעלת סואץ לוקח נס לכיוון מאצ'ואיסטי מוקצן, דרמטי, זוהר, המעצים את המיתוס. הצילום הזה נלקח בבריכת הקצינים ברמת הגולן, ונס משיג כאן אפקט ויזואלי פנטסטי מטלטל כשהוא מתאר את המים כשחורים.

האינטרפרטציה הפרטית של נס ל"סעודה האחרונה" של ליאונרדו דה וינצ'י מתארת סעודה צה"לית  המתנהלת מאחורי שולחן ארוך. האווירה בהירה, נקייה , משרתת את מורכבות הסיטואציה של חייליה הרבים, עיסוקם הערני, האינטנסיבי בעת הסעודה, התקרובת הקולינרית הצבאית שעל השולחן וזוגות-זוגות הרגליים הנתונות בנעליים צבאיות כבדות מתחת לשולחן.

בכל המקרים החיבור של הצופה לצילום, לסיטואציה המתוארת, מיידי, חזק, מהפנט. מחד זה צילום כה תובעני ומאידך, כה נדיב, נותן. מעבר לכך שנס הוא כמובן סוג של אנתרופולוג חריף של הישראלי, המקומי, מעניין אותו בעיקר הפן האסתטי של אותו קיום. אבל נס תמיד יישאר רק הבמאי, האסתטיקן, החולם, לעולם רחוק מהמציאות שבנה. הוא יישאר תמיד בלתי מסופק, מתבונן מהצד, כמה לגעת זה חלק מההוויה ההומואית הכואבת - בפער הזה שבין התשוקה וההזיה ובין הניכור הריאליסטי המייצר מחיצה.

נס למד הרבה ממה שהוא יודע על אמנות מקרווג'יו. לכן היופי המתואר כאן הוא תמים, ענוג, ארוטי, רומנטי, אבל לא מושלם, תמיד פגוע מעט, זה תמהיל של יופי ופצע או אפילו כיעור; כוח וחולשה.

הרגע הנוקב, המטלטל והופך הקרביים ביותר בצילומים בא עם ההבנה שהחיילים הישנים הם בעצם גם חיילים מתים. נס ביכולת הפנטסטית שלו, מגיש מוות מצמית אבל גם נינוח, שלם עם גורלו, כמעט רומנטי ויפה עד כאב. זה הישג צילומי נדיר באמת.