אודות עדי נס

נימוקי השופטים בפרס שר המדע, התרבות והספורט לשנת תשנ"ט

שרה חינסקי, דוד גינתון, מאירה פרי להמן, משה קופפרמן

עבודתו של עדי נס כרוכה באחד מן הדיונים המרכזיים המעסיקים את האמנות הישראלית. זהו הדיון אודות ייצוג הישראליות. צילומיו של עדי נס קוראים תגר על אופני הייצוג המקובלים של הישראליות. נס משחזר בצילומיו את זירת העיצוב המכריעה של הישראליות: הצבא. אולם אין מדובר בפעולה של שחזור ואישור של סמלים קאנוניים של ישראליות, אלא בויכוח עימם. נס מחלץ אל פני השטח ייצוגי ישראליות דחויים ומודחקים. יצוגים אלה מגולמים בעבודתו בגבריות הומוסקסואלית. הייצוגים הדחויים הללו מקודמים ע"י נס משוליה האפלוליים של הבמה אל מרכזה, שם הם משחקים בסצנות הצילום את "התפקידים הראשיים", שהיו שמורים עד כה לישראלים "תקניים". התוצאה גורמת לזעזוע הכופה על הצופה לבדוק מחדש את עולם המושגים השגור שלו אודות הישראליות.

"אחרי רבין", מתוך קטלוג התערוכה.

אוצרת: סוזן גודמן, המוזיאון היהודי ניו יורק.

אמנות זו, פעמים רבות אישית מאוד או גדושה בפרטים משגרת החיים, מערערת על טבעה של הזהות – האמיתית, המושאלת, המומצאת, הלאומית והאישית. האוטוביוגרפיה דמוית האגדה של עבודת הבנייה של ניר הוד (לוח 3) מותירה בערפל את השאלה האם ה"אני" המעורפל –לא זכר שלם ולא נקבה שלמה, פיקטיבי או אותנטי – הוא באמת האמן או איזה אלטר-אגו סימבולי. עבודתו של ניר הוד, כפי שצוין, והצילום של עדי נס (לוח 5) חוקרים את הזהות המינית – למשל, תפקיד הזכר המאצ'ו – בהקשר ישראלי ספציפי, הצבא. האם הגברים המחוספסים, הקשוחים והבלתי מנוצחים הם החיילים הישראלים של אגדת 1967, או ילדים יפים שעושים פוזות ומשחררים קיטור, אמנם עם פיתול אירוני של הגורל.

"אחרי רבין", מתוך קטלוג התערוכה

ירון אזרחי

צילומיו הצבעוניים של עדי נס של חיל ישראלי רומזים על התפתחות חדשה יחסית בעמדה הישראלית כלפי ערכים של צבא וכוח. בצילום אחד נראה חייל ישראלי חובש ירמולקה, כנראה ממוצא מזרחי, מנפח את שריריו. בצילום זה החלק החשוף של גופו נראה כמזדהה לחלוטין עם המדים. לוח 5 מציג קבוצה של חיילים אשכנזים למראה שנראים מהססים קמעה למחוא כף לנושא בלתי נראה. הם לובשים את מדיהם ברישול וחולצת הטריקו של אחד מהם נראית מתחת לחולצת הצבא הבלתי רכוסה. חייל בעל זרוע אחת, שאינו יכול למחוא כפיים, יושב בתווך כמו פסל חי, לבוש מכנסי צבא וגופייה בלבד. הגופייה נראית כקוראת תגר על המדים, כאילו האדם הפרטי שבפנים מתרעם על החיל שבחוץ. הצילום מזכיר שורות אחדות מ"הולך הלילה" של הרמן ברוך: "שכן תפקידם האמיתי של המדים הוא להפגין כי הושג סדר בעולם, בהסתירם את בגדיו התחתונים ואת עורו של החייל" (ניו יורק: פנתאון, 1947, ע' 20). שני הצילומים יחד משמיעים לצופה הישראלי הצהרה "לא תקינה פוליטית" על הפער ההולך וגדל בין עמדות חד משמעיות ועמדות רב משמעיות כלפי הצבא, המזוהות עם קבוצות שונות בקרב הציבור הישראלי, או שתי גרסאות עכשוויות שונות של הזהות הישראלית.

אחרי רבין: אמנות ישראלית חדשה

ג'יין ניקול, סטודיו, מרץ 1999

בתערוכה "אחרי רבין: אמנות ישראלית חדשה" מוצגות למעלה מ-70 עבודות (בציור, צילום, וידאו וטכניקה מעורבת) של 35 אמנים ישראלים. זו התערוכה השניה המציגה אמנות ישראלית עכשווית בניו יורק במסגרת ארועי היובל לישראל [...] הדימוי שזכה למרב האזכורים באמצעי התקשורת היה החייל הגברי חובש הכיפה של עדי נס, שבעקבותיו מצא לנכון ה-Newsday להזכיר לקוראיו כי אל לאמריקנים "לטעות ולראות בו סמל נטול אירוניה של ישראל החדשה" [...] גם אמנים נוספים, מלבד עדי נס, מתמקדים בפירוק המיתוס בדבר כוח הגברא של הצבא הישראלי[...]

"ניתוח פלסטי - פחות למוזיאונים יותר לגלריות"

יואב שמואלי, "העיר", 20.5.99

עדי נס (בוגר בצלאל, 92) המבליח פה ושם ומעט מידי בתערוכות קבוצתיות והראוי לתערוכת יחיד נדיבה, הוא צלם ממוקד, מעט תאטרלי (המשחיל קורטוב הומור), אבל מאוד פשוט וישיר באופן ההגשה, בעל יכולת פואטית - אסתטית נדירה. צלם מיומן, בעל יד בטוחה על הדק המצלמה, צלם נפלא. כמו תמיד, גם כאן הוא מבליח - הפעם בתערוכת המחווה לרפי לביא בגלריה נופר - עם שני צילומים: זה שאתם מביטים בו עכשיו הוא יהלום ממש. עולם הבמה התאטרלי של נס מתרחש בנוף ישראלי מובהק, פראי ומוקפד, שנבחר מראש - אני מניח שלאחר סיורי לוקיישן לא מעטים. נוף מדברי, דרך מקרית, שדה, מחנה אוהלים צבאי. לכאן מנתב נס את הניצבים - השחקנים - לעולם נערים יפי תואר, ענוגים-קשוחים/בחורים-חיילים, ישראלים נאים וחסונים הלבושים בירוק -ירוק העמוק ההוא, מטפטפים זיעת קרב ניגרת ומעוצבת אל סצינות סימבוליות וטעונות הקשרים אישיים-חוויתיים-הומואירוטיים וישראליים-מקומיים. גם גווני השמים - מכחול עמוק של בין ערביים ועד אפור חשוך - נבחרים בקפידה. אבל הערך המוסף והסופי מתקבל ומתעצב דרך יד "במאי הפרסום" המיומנת של נס. הצילומים נראים תמיד יותר מהמציאות, הרבה מעבר לה, הרבה יותר חלק ומפואר ממנה, מציאות עם איפור מרכך וספוט תאורה מעדן, כמו פרסומת נוצצת למי עדן. כאן נרקם ביד עדינה המפגש הפואטי בין חומרי המציאות החווייתיים-הטעונים ובין מבט הצלם המיוחד של נס.

בעבר סברתי, בעוונותי, שנס קרוב מידי בעבודתו לצלם הגדול ג'ף וול, המביים סצינות חברתיות - אמריקאיות קשות לעיכול. אבל נס הוא אמן חכם, מקורי ומאוד מאוד מסקרן.

"קטלוג התערוכה דו"ח מצב, מוזיאון ישראל, ירושלים."

ניסן פרץ, אוצר

"עדי נס הפך את כפל המשמעות ואת אבדן הכוון לחלק בלתי נפרד מעבודתו. במבט ראשון נראה שדימוייו ברורים ונוגעים למראות רגילים ולמעמדים המוכרים לכולנו. אך מתברר שכל אחד מדימוייו כולל פרט או רכיב צורם, שלא זו בלבד שהוא מעוות את השיח הנראה של הדימוי, אלא אף הופך על פיהם מוסכמות וערכים חברתיים תוך הדגשות הפן האבסורדי של היבטים אחדים בחיינו כאן, בעיקר בתחום ההווי הצבאי."

"ערכת איפור בחגור"

סמדר שפי, "הארץ" 2.2.97

"עדי נס מציג עבודה הפועלת במרחב של מניפולציה גלויה. במבט ראשון נדמה שצמד החיילים המצולם בה נתון בסיטואציה הירואית - חייל אחד תומך בחברו הפצוע ומטפל בו. מבט בוחן יותר מגלה, שנס העמיד העמדה של פיאטה (ישו המת בחיק אימו מריה), אלא שאת מקומה של מריה ממלא חייל האוחז במברשת איפור, וכביכול פצעיו של זה המועמד כישו מסומנים בערכת איפור המונחת פתוחה, בדומה ללוח צבעי ציור. הגבריות מוצגת כמוצר שמעצבים אותו ובהקשריה הדתיים (הגבר שמקריב עצמו להצלת העולם), אך תוך נגיעה בהקשר ההומוסקסואלי ובאחווה הגברית.

טבעות עשן

גליה יהב, סטודיו , אוגוסט 96

מדי ב'. חברת גברים. מה שנתפס בד"כ כמבחן גבריות (מבחן קטן, משחקי. לא כמו שדה הקרב עצמו, אלא יותר כמו הורדות ידיים, שתיית בקבוק בירה בלגימה, עצימת עיניים בסיבובים) נעשה גורם המפר את שאננותה של הגבריות. אישושה של האחווה מתבצע במגוון טקסים בעלי חוקים לא-כתובים מאוזנים היטב. האירוטיזציה של אחוות הגברים חושפת את התשתית ההומופובית עליה היא נשענת. תחרויות האומץ וטקסי האחווה, שנועדו לאשר את שייכותם של החברים לקבוצה ולהגדיר את מיקומו של כל חבר ביחס לחבר אחר בתוכה, נועדו גם להגדיר את הקבוצה כולה ביחס למה שאיננו שייך לה, ובכך הם משמשים כקמיעות שבשתיקה להרחקת שדים לא מדוברים, המאיימים עליה מבחוץ: שדים כמו הרצון ליצור את העיגול המושלם, שדים כמו הרצון להחדיר אצבע לתוך העיגול המושלם, שדים כמו לגלות לחרדתך, שהאיש היושב לידך רוצה לעשות לטבעות שלך כל מיני דברים. טבעת העשן היא עיגול הקומיקס האילם בסצינה דרמטית של גירוי גבולות ה"עשה ואל תעשה". היא תוצאה וסיבה, עילה ותוצר. מרחפת באוויר, על סף התפוגגות, ותלוייה מול עיניהם של החיילים, היא נדמית גם כענן הרובץ עליהם. עוד רגע היא תיעלם והם יוכלו לצחוק בהקלה.

היד היא המוקד, הגורם, מוליכת התשוקה. גם כאן זו סצינה על בלימה: לולא ההקפאה האצבע היתה חודרת. אם היתה חודרת - טבעת העשן היתה נעלמת והיד היתה נותרת תלוייה באוויר מצביעה על כלום, נטולת מטרה. קשר העין-יד היה מתפרק עבורם, כמו עבור הצלם. זו הקפאת הרגע "המסוכן", (הרגע שלפני הרגע המתברר כרגע הנכון). במשחק ה"אמת או חובה" שמשחק עדי עם מצולמיו החיילים, מתברר שהם מנועים מלבחור. החובה המוטלת עליהם היא להסתיר את האמת ולטעון שיש עשן בלי אש.

"החייל הכי מתוק"

תומר פרט "כל העיר" 19.4.96

"נס, בן זוגו של המשורר אילן שיינפלד, הוא פעיל זכויות הומואים, ועסק בעבר בנושא מבחינה אמנותית כולל מהזווית הצבאית. עבודתו הפרובוקטיבית האחרונה התקיימה ברחוב בוגרשוב בתל-אביב. הוא מילא את הרחוב באישון לילה בשלטים צבאיים "שטח צבאי, אסור לצלם - העבריין ייענש" ובמרכזו הציב תמונת ענק של החייל ההומו יוסי מקייטון, שנזרק מהצבא בשל הצהרותיו בעיתונות על העדפותיו המיניות. "הפכתי אותו למעשה לגיבור" אומר נס, "ובנוסף לכך הדגשתי, כפי שאני מדגיש בתערוכה הנוכחית, את המיליטנטיות שמושרשת חזק בחברה שלנו, שלא מצליחה להתמודד עם הומוסקסואליות, בטח שלא בצבא."

מתוך קטלוג התערוכה "הישראלים"

חיים מאור 24.5.97

גם עדי נס מציג צילום מבויים. הוא יוצר סצינות מוקפדות היטב, שמתכתבות עם צלמיות של גבריות ישראלית. השדה הסמנטי של עדי נס כולל בתוכו את קשת האפשרויות לייצוגו של המאצ’ו הישראלי, על תכונותיו הגופניות והנפשיות וסממני התנהגותו הקשוחה. עבור עדי נס, "הישראליות" ממוקמת בציר שבין דימויי ההירואיקה הגברית, הישראלית (דגל הדיו, חובש ופצוע, קטוע יד) לבין דימויי הכוח והאומץ (שרירן, יורק אש, חייל עומד על הידיים). כפוסט מודרניסט מובהק, תצלומיו של עדי נס מכילים בתוכם אין ספור איזכורים וציטוטים מתולדות האמנות ומתוך מאגר הזיכרון החזותי, הקולקטיבי, המכיל אין סוף צילומים. כל החומר החזותי הזה מהדהד מתוך התצלומים, כמו צלולואיד שקוף, ורוד, מסרטי גבורה סינמסקופיים הירואיים או סצינות גבורה משוחזרות באתרי מלחמה ובמוזיאון שעווה.

אולם עדי נס, במעשה הסטה מחוכם ומתוך עמדה ביקורתית מפוקחת, מצליח לנעוץ סיכה חדה אל תוך בלון הגבריות הישראלית, ברומזו שוב ושוב על מאפיינים הומוסקסואליים נסתרים ב"אחוות הלוחמים". כך, למשל, סצינת החובש והפצוע נתמכת באיזכורים הירואיים ובתקדימים דתיים (פיאטה). אולם באופן שהיא מוצגת אצל עדי נס, היא רומזת על התייפיפות ואיפור המציאות ועל הפן ההומוסקסואלי שבתנוחה. כידוע, החשש מאהבת גברים, הומופוביה, היא עקב אכילס בגבריותו של כל מאצ'ו באשר הוא. מתוך תצלומיו של עדי נס ניתן להבין, כי יש במאצ'ואיזם הישראלי אספקטים של אטימות, נכות רגשית, התעלמות ואף סלידה ואלימות כלפי מרכיבים "נשיים". אולם, על פי נס, הזיעה, הסבון, המים, הבדיחות הגסות, השוואת אברי המין ומגעי הגוף החטופים במקלחות הצבאיות אינם, בהכרח, סימפטומים של "סטייה", אלא ביטוי של אנושיות ועידון, הבעת רגשות, רגישות, יופי ואהבה, בתוך ולמרות הקודים המוקפדים היטב של הגבריות הישראלית.

מנוחת הלוחמים

נעמי סימנטוב, הארץ, 18.6.97

"האיכות של התצלומים האלה נמצאת בפרטים המדוייקים, באינטימיות, בחושניות ובקרינה של האור הרך הבוקעת מתוכם. בנוסף, קיימת תחושת מציצנות אל תוך היחסים הפנימיים, הבלעדיים שבין הגברים לבין עצמם [...] המציצנות היא מילת מפתח בתצלומים של עדי נס [...] האמנות של עדי נס עוסקת בפנטזיה".

"כל הקודם זוכר"

דורון רבינא, "ללכת שבי" 1.6.97

"הריסון, האיפוק והדיוק הם השלד וחלק בלתי נפרד מהמהות הנאחזת בצילומים של עדי נס [...] עדי נס בוחר ומצליח בעבודת הצילום שלו להפוך את הרהיטות לבעלת תוקף חתרני, עדין ונשכני. באמצעות אותו איפוק הוא מצליח לחמוק מקיטלוג יעיל של 'תחומי העיסוק' שלו, ועורך את חומרי הגלם שלו במינונים, המוססים את בהירות ההגדרה, את הרווחה שבהגדרה הנחרצת של 'הנושא'. חדות הניסוח הופכת כל קריאה חד משמעית של הצילום שלו למימוש וולגרי של השדה הפרשני העוטף אותו [...]

"עדי נס עושה שימוש מטריד ומביך בהקפאה ובשקט האימננטיים לצילום. הוא נותן חיי נצח לרגע שמן הראוי להחמיץ, להסיט ממנו את המבט. זהו המבט המוסט של אנשים שלא רוצים לפגוש זה בזה, הפיינת המבט של הסירוב לחיזור עיניים, הפניית המבט של לא לתפוס איש בקלקלתו. נדירותו ועסיסיותו של רגע זה עולים מתוך חריגותם של תנאי היווצרותו - הפקה מקצועית וצילום מבויים, המיישיר מבט נחרת ומודע למצלמה, מפגש רהוט ורטוב של מקריות ובימוי מוקפד. למבט הזה יש מעמד אקסלוסיבי בהווייה ההומוסקסואלית. זהו המבט המזהה, המאתר, המחזר, המסרב. ההומוסקסואליות דחסה אל המבט החטוף את כל המלל המושתק, את כל ההווייה המהוסה והנסתרת, המתגלית בכל תפארתה בהקפאה ספציפית וקריטית של המבט. מאותו מבט גוזל הצילום את אופציית ההתאיידות, הנחטפות, את השתחררותו אל התחום ה'כשר'. הוא נותן לו הכל, מלבד רווחת החמקמקות [...]

"עדי נס מנומס ומהוגן בכל הקשור לערכים קומפוזיציוניים. הוא עורך את החאקי וריח הדיאודורנט המהול בגריז בקומפוזיציות נינוחות בתוך ריבוע הרמוני. על אי-הנוחות שבלב הוא גומל בעינוג של העין. הוא מחכך את השוליים של ההומוסקסואליות עם התקניות והתקן של 'הצורה' - שידוך קנטרני ומחוצף של קומפוזיציה ו'נושא'".

"על עבודותיו של עדי נס"

שלי כהן, "קאמרה אובסקורה" 1.6.97

"המטפורה של הקרקס מאפשרת דיון ביחס בין סדר חברתי שולט לשוליים [...] עדי נס מביים סצינה, שכוללת מרכיבים ברורים של כוחניות: חיילות, נשק, מחוות גופניות ועוד. הוא ניגש לסצינה מעמדה של מי שמשתייך למיעוט, שאין לו ייצוג בסצינה אותה הוא הולך לבנות. הוא מערער את מערך הכוחות קודם כל באמצעות משחק של התחפשויות: הדוגמן של הצילום מתחפש לחייל שמתחפש ללוליין בקרקס. זהו משחק רב-שכבתי של זהויות, שבו נפגשים המסגרת הצבאית, הכוחנית, עם השוליים הביזאריים, והגבולות ביניהם מיטשטשים. החייל שמדיו הופכים אותו למסמן של כוח הופך לרגע ללוליין. הבמאי פירק אותו מנשקו ופירק את זהותו. הצופה, שמורגל להזדהות עם החייל כדמות חזקה וכחלק מצבא חזק, מאבד לרגע את בטחונו."