כל הקודם זוכר

על פעולת הניסוח בצילום של עדי נס

דורון רבינא

אתה מכיר את אלה שזורקים תמיד את המילה הנכונה בזמן הנכון ובמקום הנכון?

אלה שתמיד נראים לי שמשהו בפנים אצלם יושב טוב. לעומתם, יש את המתבגרים האלה שפולטים פנינים שמתרסקות על גשר השיניים ונשמעים תמיד עילגים.

ביום שראיתי לראשונה את הצילום שלך ב'תת תרבות' ("אחי אחי שלי") ידעתי שנתחתן. דמיינתי את עצמי לבוש ביתר הידור אבל שהחברים שלך ייראו יותר טוב. משהו שקשור בקומפוזיציה.

למחרת אתעורר על ידך, ישן בתנוחה לא מחמיאה, וכדי לא להפיג את הקסם אעצום את העיניים. בדרך להורי נעצור טרמפ לחייל, וכשתניח את ידך על כף ידי האוחזת במוט ההילוכים הוא יגיד שאנחנו יכולים לעצור כאן.

העמידה נוכח הצילומים של עדי נס מרופפת את שרירי האיפוק שלי.

הכתיבה על הצילומים של עדי נס היא הפניית עורף לשתיקה שאני גוזר על עצמי בדרך כלל כשחומר הגלם הוא אפקטיבי, מרגש וטעון מכדי לאפשר ריחוק, כשהוא כולו אהבה. והרבה אהבה, אהבה גדולה, יש לי לצילומים של עדי נס.

אני פותח בסכנת ההזדהות בכתיבה ללא חיץ מרסן מול עבודת הצילום הזאת, מכיוון שהריסון, האיפוק והדיוק הם השלד וחלק בלתי נפרד מהמהות הנאחזת בצילומים של עדי נס.

לכאורה, אני פותח כאן עיסוק טרחני כמעט בכשרון ניסוח (צילומי), אך לראייתי עדי נס בוחר ומצליח בעבודת הצילום שלו להפוך את הרהיטות לבעלת תוקף חתרני, עדין ונשכני. באמצעות אותו איפוק הוא מצליח לחמוק מקטלוג יעיל של 'תחומי העיסוק' שלו, ועורך את חומרי הגלם שלו במינונים הממוססים את בהירות ההגדרה, את הרווחה שבהגדרה הנחרצת של "הנושא". חדות הניסוח הופכת כל קריאה חד משמעית של הצילום שלו למימוש וולגרי של השדה הפרשני העוטף אותו.

מבט חטוף בצילום המתאר חייל צעיר המהדס בידיים פרושות לצדדים על קו הפרדה של כביש חשוך יראה איך כל קריאה בעלת אוריינטציה מובהקת - פוליטית, פורמליסטית, ארוטית או הומואירוטית של אותו תצלום, תעלה רגש מטריד של החמצה, של איבוד, של ירידה אל השוליים. משהו בניסוח הצילומי מכוון כמעט בתקיפות לקריאה רכה ומהוססת. מה שמתחיל בעיצוב המוקפד של הצילום על כל פרטיו ממשיך בעיצוב נחרץ של דרכי הגישה אליו. במילים אחרות וברמיזה מעודנת - עדי נס הוא לא 'צלם שמצלם חיילים'.

עדי נס עושה שימוש מטריד ומביך בהקפאה ובשקט האימננטיים לצילום. הוא נותן חיי נצח לרגע שמן הראוי להחמיץ, להסית ממנו את המבט. זהו המבט המוסת של אנשים שלא רוצים לפגוש זה בזה, הפניית המבט של הסירוב לחיזור עיניים. הפניית המבט של לא לתפוס איש בקלקלתו.

נדירותו ועסיסיותו של רגע זה עולים מתוך חריגותם של תנאי היווצרותו - הפקה מקצועית וצילום מבוים המישיר מבט נחרץ והמודע למצלמה. מפגש רהוט ורטוב של מקריות ובימוי מוקפד.

למבט זה יש מעמד אקסקלוסיבי בהוויה ההומוסקסואלית. זהו המבט המזהה, המאתר, המחזר, המסרב. ההומוסקסואליות דחסה אל המבט החטוף את כל המלל המושתק, את כל ההוויה המהוסה והנסתרת המתגלמת בכל תפארתה בהקפאה ספציפית וקריטית של המבט. מאותו מבט גוזל הצילום את אופציית ההתאיידות, הנחטפות, את השתחררותו אל התחום ה"כשר". הוא נותן לו הכל, מלבד רווחת החמקמקות. זוהי היד המונחת בהיסח הדעת על כתף של חייל בצילום המתאר פירמידה אנושית שבסיסה עמוד, זוהי חלקת הבטן הנחשפת בעמידת ידיים של חייל במדי חיל האוויר, זוהי האצבע הנתפסת טרם ביקוע של טבעת עשן בסמוך לפה הפעור וזהו אותו רגע ההתבסמות של חייל מעצמת שריריו או ריח בית-שחיו. זוהי היד הקטועה בתוך חבורת מוחאי הכפיים שטורדת את מנוחת הצופה אבל גם לא מאפשרת לו להסית את המבט. מקסימום ללמוד משהו חדש על המפגש בין ארוטיקה וחריגות.

אותו דיוק הקשור באי-מוכרעות נולד גם מהאופן בו מהדק עצמו הצילום של עדי נס אל האור.

המגע הרך בין ה'תוכן' ובין הגיבור הפורמליסטי הראשון של הצילום - האור, מקהה את עוקצם של חומרי הגלם ובראשם הצבאיות והישראליות, וממקם באזור הפריך שבין אור לחושך.

מספיק להיזכר בתלות של ז'אן ז'נה בחשכה או בעיסוק בחיילות בקולנוע הישראלי צרוב השמש כדי להבין כהכרעה קריטית את הבחירה של עדי נס בדמדומים. בבחירה הזו יש מן הסירוב לישראליות מובהקת, כמו גם התרחקות מדרמטיזציה של החומרים ההומוסקסואליים.

צילומי מלחמת ששת הימים עשו שימוש באור הבוהק ובצילום הקונטרסטי ככלי חשוב בהירואיזציה של הרגע ההיסטורי. עדי נס משתמש באור הביניים, הרך, כדרך מילוט מאותו ניחוח של תיעוד. הוא פותח את הצללים ומשקיט את בוהק האור כדי להרחיב את תחום המחייה של חומרי הגלם. הוא שולח את ה'תוכן' ואת ה'נושא' להתרכך ולהתערפל באותה שעה מרובדת ולא מוכרעת שתיאר עלי מוהר בעדינות כה רבה - "שטח ההפקר". התאורה הלא מוכרעת - תולדה של צילום בשעות בין הערביים בתוספת תאורה מלאכותית, ממקמת את הצילום בטריטוריה של הפנטזיה ופוטרת אותו מסרח עודף של אקטואליות קונקרטית.

הצילום של עדי נס רווי בעקבות יד/יים. היד היא מרכזה של הדרמה או הפרעה האגבית אך הדוקרת לדרמה שלכאורה. כשהיא לופתת את הגבריות והפגיעות ביחד - היא הורתו של הפיוט, וכשהיא מופיעה כהארת אגב בשוליו של ה"סיפור" היא כולה סקס-אפיל. היד היא תמיד ראשיתו של הסיפור ובמקביל גם החוליה החותמת אותו.

כשבוחנים כיצד מנוסחת הארוטיקה המרובדת והעשירה כל כך בצילום פירמידת החיילים והעמוד, אי אפשר שלא להיקסם משדות המשמעות שכולאת היד בצילום. לפיתת העמוד של החייל הנתלה היא תמהיל מדוד של מחוות עונג ומצוקה. הושטת היד אל ברכי החייל הנתלה תומכת בהימצאותו על קו התפר שבין גיבור וקורבן. היד האוחזת בקצה קנהו של רובה הנשען על הקרקע מאששת את המטאפורה המוכרת של איבר מין - כלי נשק, אך גם הופכת את החייל התולה מעליו לניצוד. לחתימת הניסוח המעביר את הארוטיקה אל הטריטוריה של היד, בא חיבוק הכתף של החייל בימין הפירמידה ומסמן את החברות ואחוות הגברים כתחום שיש לו אופציה נוספת.

נוכחותה המאסיבית של היד, מאצילה על הצילום פיזיות שמעשה הצילום חסר אותה בדרך כלל. מלבד צילום מעובד, מטופל או כזה שעבר מניפולציות הקשורות בעבודת מעבדה, אקט הצילום מצטמצם למגע הקל של האצבע והדק המצלמה. שלל הידיים הפועלות בצילומים של עדי נס מחליפות את הלחיצה הרכה והבלתי מורגשת על הדק המצלמה בתחושה של עבודת כפיים. הצילומים מקיימים יחס מתמיד ומשתנה בין אותו אקט אצבעי משחרר ומקפיא - אקט הצילום, ובין ההתרחשות המבוימת. כזה הוא היחס בין ידי החייל הנאחזות - תלויות במאמץ על עמוד ובין האצבע המתעדת אותן, בין האצבע ובין מחיאת הכף המוקפאת על ידה (גם בהקשר הצלילי), ובין היד המורמת להתפיח שריר והיד המושטת לשמר אותה בצילום. בצירוף ריח ההפקה העומד באוויר מנסח עדי נס צילום המרעיד משהו בפאסיביות של המדיום.

עדי נס מנומס ומהוגן בכל הקשור לערכים קומפוזיציוניים. הוא עורך את החאקי וריח הדאודורנט המהול בגריז בקומפוזיציות נינוחות בתוך ריבוע הרמוני. על אי הנוחות שבלב הוא גומל בעינוג של העין. הוא מחכך את השוליים של ההומוסקסואליות עם התקניות והתקן של ה'צורה' - שידוך קנטרני ומחוצף של קומפוזיציה ו'נושא'. מתוך אותו צילום של חייל הפוסע ברגליים משוכלות וידיים פרושות לצדדים במרכזו המדויק של הפריים הרבוע, מבליט עצמו בהתרסה עכוז מתחת למדים ההדוקים. סקסי, מרגש או כואב - החוש הראשון בו נקלטים הצילומים של עדי נס הוא חוש המידה.