צבא של אורות וצללים

עדי נס הוא צלם מהזן של ג'ף וול. כל דימוי שלו הוא פרי הבניה מתוחכמת, מערך המפרק את רעיון הסנפ-שוט, פרוסת מציאות קפואה. עדי נס פועל על עקרון של הזחה: אין הוא מראה לנו את מה שנדמה לנו שאנו רואים. זה למעלה ממאה שנה שהתרבות המערבית מרוחקת לדימוי החזותי. גם כיום היא ממשיכה בדרך זו, ללא תקנה. מבחינה היסטורית, הנתונים השתנו: הדימוי אינו נבנה עוד מהציור, אלא מהצילום. זה האחרון מבליט שוב ושוב את היותו מורכב מפרטים – עניין של עימוד, מסגור והעמדה. העין עושה את מלאכתה כשהיא נעצרת על פני השטח, מפרקת אותו, בוחנת אותו בקפידה ובדקדקנות. בעבודותיו של עדי נס הוא מגלה כיצד חוויות מוכרות היטב, מוסכמות סוציולוגיות ותרבותיות, נבחנות ומעוצבות מחדש, והפעם על ידי מבט האמן.

נס מביים חיילים בצה"ל, אולי הגוף "הישראלי" ביותר, שהגיע בשנים האחרונות לנקודה קריטית בתולדותיו, למשבר זהות עמוק. נושאים שהיו לטאבו מתפוררים בזה אחר זה, והמיתוסים המכוננים עומדים בסימן שאלה. החברה האזרחית אינה יכולה עוד להתעלם מעובדה זו, וכיום היא נחושה להתבונן בהשתקפותה, ואף לחרוש את פני השטח שלה, שעד כה זכו רק לבחינה שטחית. נס ואמנים ישראלים נוספים היו בין הראשונים שהתעמתו עם היסודות התרבותיים של צה"ל, עם הסטריאוטיפים המקובלים, עם הדימויים שנשתמרו בקפידה, והם עושים זאת מתוך גישות ביקורתיות ועמדות מגוונות ביותר. ההסבר המיידי להצלחת עבודותיו של עדי נס נעוץ אפוא לא רק במיומנות הבימוי המהוקצעת שלו, אלא גם ביכולתו להביע דרך החיילים את הדו-משמעות שביחסים המבנים כיום את החברה הישראלית. כשהוא נעזר בצילום כדי לביים דימויים מורכבים ועשירים, עדי נס יוצר עבודות בעלות זהות חזקה, שראשיתן באמנות הקומפוזיציה וסופן בטכניקת הגשה השייכת לתחום הפרסום. המיזנסצינה המלומדת והמדוקדקת בעבודותיו מושגת, בין השאר, באמצעות התייחסות ישירה ליצירות מוכרות היטב מתחום האמנות, ביניהן "הסעודה האחרונה" או ציורים של קראווג'ו. מדובר כאן בעיקר בפרשנות חוזרת של האיקונוגרפיה והתימות המופיעות ביצירות המקוריות, אשר עברו התקה להקשר ולסביבה בני זמננו. ואולם תשומת לבו של נס מופנית גם – ובמידה לא פחותה - אל הטיפולוגיה של הדימוי. עבודתו נוגעת במאפיינים ז'אנריים ובאופני ארגון המרחב בתמונות.

בדומה לצייר המגדיר את הקומפוזיציה שלו ומחלק בתוכה את מגוון רכיביה העתידיים, נס מתכוון ובונה כל אחד מדימוייו. הוא מקדיש זמן ממושך לאיתור התפאורה ההולמת בין שמדובר באתר חיצוני ובין שנדרש חלל פנימי. בחירת הדמויות, תלבושותיהן, מיקומן בפריים והבעות הפנים שלהן – כל אלה מוגדרים מראש. הפריטים הזעירים ביותר נבחרים בקפידה, וכל פרט ופרט נבדק היטב בגישה אמנותית המשיקה לעבודתו של במאי הקולנוע. ואכן, נס מקדיש תשומת לב מיוחדת לחזרות על הסצינה. הבעות הפנים, למשל, מעוצבות לאחר פגישות עבודה ממושכות עם הדמויות. המטרה של נס ליצור אפקט של מתח בתוך הדמוי המבוים, "רגע מושהה" שבו התמונות נראות כנעות באופן גלוי בין ההעמדה ובין התנועה. רגע זה לא ייחשף, אלא בתנועות זעירות או בהבעות פנים, אבל זהו רגע מפתח, מאותם הרגעים המזקקים את כל הפעולה האמנותית.

אין ספק שנס נוטה לעבד בתצלומיו את האפקט הקולנועי. אבל מה שנותן להם אימפקט ונוכחות יוצאי דופן הוא התבונה שנס משקיע בהעמדת קומפוזיציות קלאסיות מתוך ההיסטוריה של הציור מול הסגנון האינטנסיבי של הדימוי הקולנועי – וכל זאת בתצלומים המגישים לנו את מבטו על החיים בתקופתנו: עבודתו אינה תרגיל בסגנון וגם לא הפגנת וירטואוזיות כלשהיא, היא מבטאת בעיקר את מבטו הביקורתי של גבר צעיר על תקופתו ועל הקבוצה שאליה הוא משתייך באופן שאין להכחישו.

וכשהוא שב לבחון את המודלים מתולדות הציור, אשר כבר הפכו לארכיטיפים, נס נעזר באפקט הדזה-וו כאמצעי חיוני לדווח על המציאות. אם המקומות, המצבים והדמויות שנחשפים בדימוייו של נס נראים לנו מוכרים, ואף כנגועים לכאורה בסוג של בנאליות, ובמיוחד לצופה הישראלי, הרי זה משום שאלה חומרים שאפשר לפגוש בחיי היום-יום. ואולם המבט המתעכב על עבודותיו לעולם אינו אדיש, משום שהוא מגורה באמצעות פרט זה או אחר, או באמצעות הבעה שמתגלה בפתאומיות כבעלת חשיבות שלא הובחנה עד כה. נס משחזר את האירועים ואת המצבים שהחיילים חווים מדי יום ביומו כדי לחלץ מהם את המידות האנושיות הנסתרות, כדי לחלץ מהם סימפטומים להתפתחות חברתית. דימוייו מעלים בצורה סובטילית להפליא מתחים חברתיים, פסיכולוגיים ומיניים, ומצביעים על הניכור של הפרט בימינו כמו על אובדן האידיאל האוטופי שלו.

קיימת נקודה רדיקלית יותר המאפיינת את דרכו של עדי נס ומובעת בעבודותיו בדרך מתוחכמת. מדובר בזהות ההומוסקסואלית ובמה שניתן לכנות אסתטיקת-גייז מאופקת להפליא. בתוך המסגרת הנורמטיבית המכוננת את ארגונו של צבא סדיר, ואשר מחייבת את דימוייה של זהות קולקטיבית המוכרזת ומיושמת בגבולות מוגדרים, עדי נס זורע טיפין טיפין את רכיביה של זהות לא מובעת, פרוצה. אנשי הפלוגה בתצלומיו הם בעלי זהות מעורפלת והתנהגות דו-משמעית. הם כמו "ניתפסו" על ידי עדי נס בתנוחות שלכאורה הן חלק מרפרטואר הלוחם: המנוחה, התרגיל הפיזי, האחווה, החגיגה והשותפות, ההייררכיה; אך בו בזמן, יש בהם קווים משותפים המקנים להם אופי חתרני. מדימוייו של נס עולה באופן גלוי רגישות הומוסקסואלית אופיינית. יש בהם צלילות דעת הנובעת ממשחק התפקידים המתמיד, מהריחוק ביחס לאני כתגובה להסוואה המורגשת לעיתים בחוגים הומוסקסואליים. אחד הקווים המדהימים ביותר של "מצב הומוסקסואלי" זה נראה כטמון במה שאין להביעו במילים, ומכאן גם בלימוד ההתנהלות לקראת זהות שאין לבטאה. מה שעדי נס חושף הוא היגיון של אמנסיפציה, גם אם הוא לובש צורה סותרת (של הסוואה). הארגון מחדש של דימוי ההומוסקסואלים עובר בעיקר דרך הפיכתו לגברי. כך, ברגע השחרור מהדיכוי, אנו עדים לשבירת הדימוי ההומוסקסואלי הקריקטורי שנכפה על הרוב על ידי מיעוט. הדיכוי והדחייה החברתית שעמם מתמודדים רבים מההומסקסואלים תורמים ליצירת סוג של שותפות גורל. מסלולו של עדי נס קולע אל קהילה הומוסקסואלית שמתארגנת, תובעת את זכויותיה ומתכוונת להתעצב באמצעות פעולות הצהרתיות פומביות בדבר זהותה.

בשלבה עקרונות ציוריים, צילומיים וקולנועיים, היצירה הקוהרנטית כל כך של נס קוראת תגר על כל צורה של קטגוריזציה מגבילה. ואולם מנקודת המבט הצרה של הצילום, עבודתו של נס מובחנת על ידי דרכה המיוחדת לגשר בין האספקטים שביסוד הצילום – האחיזה הישירה במציאות, כלומר האופי האובייקטיבי שלו – ובין המבט האישי על אותה המציאות, כלומר אופיו הסובייקטיבי של הצילום. זוהי אחת הדאגות של נס: להשאיר לנו, באמצעות פרטים שונים, את הרמזים למלאכותיות שהוא נזקק לה.

מול הדימויים של נס, הצופה מתחבר מחדש אל תחושת העונג. עונג זה מקורו בהתנדנדות המתמדת בין סנפ-שוט ובין צילום מבויים ומעובד היטב. את עקרונות ההפעלה של תחושה זו יש לחפש באסתטיקה הצילומית, אך גם בגילוי חוסר השקט החודר אל אזור רווי סתירות, המורכב מדחיסת הזמן ומהשהיית הפעולה או התנועה. לדימוייו של עדי נס נוכחות אמביוולנטית: הם נושאים את הקשר לרגע החולף, ואחר כך – למשך. הכל נתפס שם בשבריר של שניה; או מושהה באופן מלאכותי, מוקפא לזמן ממושך. התצלום מנחם ומרגיע את הצופה ברגע שהוא מסוגל לזהות כי מדובר בדגימה אינטימית מתוך הזמן; התצלום מרתק את הצופה כשהוא משחזר מצבים קיומיים ויוצר אפקט של דמוי-מציאות, מטשטש רגע שהוא כמעט בלתי אפשרי לתיעוד או לשימור כפי שהוא.

המרחב שבו עדי נס פועל וחושב, האזור שהוא מנסה להקיף, מוגבל במכוון. עדי נס אינו מראה לנו את מה שנדמה לנו שאנו רואים. השפעת דימוייו. עוצמתם המהפנטת, נעוצים במרחב שבו נפגשות ומתמזגות צורות שונות של קריאה, של מסגור, של פרשנות, של הבניה ושל ראיית המציאות. אל מול עולמו של עדי נס אנו נהפכים למתבוננים מנותקים. וזהו תפקיד בלתי צפוי, משום שהנושא נוגע לנו בצורה אינטימית ביותר. אנו מרגישים זאת מיד, ועל כך חשים תודה עמוקה לאמן.